סיפור חייו של יעקב ליבוביץ

יעקב נולד בפולין ב- 1934 ומתגורר כיום בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". הוא משתף בקורות חייו ובסיפורו הבלתי נתפס | על הבוקר שהגרמנים כבשו את העיירה בה חי כילד והפכו את חייו, מסע ההצלה הלא יאמן של משפחתו ועלייתם ארצה, עיסוקו בחינוך כמנהל בית ספר ועוד..

מר יעקב ליבוביץ

בשבת בבוקר התעוררנו מקול הפצצות וירדנו למרתף של הבניין ואחרי שעות רבות שמענו קצין גרמני שעמד מאחורי יהודי עם אקדח שלוף וצעק !!ALLE HEROUS - כולם החוצה!

נולדתי ב- 1934 בפולין בעיירה רימנוב (גליציה). היינו ארבעה ילדים שני בנים ושתי בנות. הורי עסקו במסחר והיינו אמידים. עבדו אצלנו שתי משרתות, יהודייה עבור הבישול ופולניה שעסקה בניקיון. הפולניה לימדה אותי להגיד "מודה אני". עד גיל 5 הייתי ילד מאושר, למדתי ב'חיידר' מגיל 3. בגיל 4 למדתי לקרוא פולנית ועברית. בגיל 5 קנו לי כיסא גבוה ולמדתי חומש ויקרא. בבית דיברנו יידיש ופולנית.

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וחיי השתנו מקצה לקצה. בשבת בבוקר התעוררנו מקול הפצצות וירדנו למרתף של הבניין ואחרי שעות רבות שמענו קצין גרמני שעמד מאחורי יהודי עם אקדח שלוף וצעק !ALLE HEROUS - כולם החוצה!

רצנו מהבית לנהר, כי כל העיירה בערה. החיילים הגרמניים החזירו אותנו לכיכר העיר ושם עמדנו כמה שעות כשידינו מורמות. מולנו חיילים עם נשק. הייתי ביחד עם הורי ואחותי הקטנה. אחותי הבכורה ואחי הקטן היו אצל סבא וסבתא והם ברחו יחד עם שתי הדודות שלי לכוון רומניה, שם גר דודי. היינו כבני ערובה בידי הגרמנים מאחר וחיילי פולין הרגו חיילים גרמניים. לאחר מספר שעות שוחררנו. במשך כחודש וחצי הגרמנים נשארו בעיירה, את אבא הם לקחו לעבודת פרך, גילחו את זקנו, ובראשו גילחו צורה של צלב קרס.

לאחר מכן, הגרמנים השאירו משפחה אחת מכל מקצוע ואת יתר בני העיירה גרשו לאזור שהיה כבוש על ידי הרוסים. אבא שכר עגלה ומה שיכולנו לקחת - נסע איתנו בעגלה. ראינו את הפולנים נכנסים לביתנו ולוקחים את כל השאר. אמא תלתה עלי סיר של חמאה שבתוכו הכניסה זהב ודברי ערך. נסענו לעיר SANOK שם היה לי דוד מצד אמא, לנו שם בלילה ובבוקר עברנו לאזור של הרוסים ושם נודע לאבא שסבא וסבתא נתקעו בעיר Stanislavov בצד הרוסי. אבא נסע לחפשם והוא מצא אותם בחצר גדולה. הוא צעק 'טאטע טאטע', אך סבא לא הכיר אותו בהתחלה מאחר שגילחו את זקנו וראשו, לאחר מכן כולנו התאחדנו.

בעיר הזאת שהינו מספר חודשים אצל יהודי עשיר עם בית גדול ובמשך תקופה זו קיבלנו מכתבים מהמשפחה של אמא שהיו בצד הגרמני שהם בסדר. בליל שבת אחד, באו הרוסים ולקחו אותנו יחד עם חצי מיליון יהודים לרכבות, ספרו לנו שאנו חוזרים הביתה אך למעשה הגענו לסיביר. המשכנו משם במזחלות עד לנהר OB, שם עלינו על רפסודות והגענו ליערות הטייגה. היו שם יערות של אלפי קילומטרים. המבוגרים בנו צריפים לגור בהם. היערות היו מלאות דובים וזאבים והם טרפו את האנשים.

לאחר כחודשיים חזרנו חזרה בנהר והפלגנו למקום אחר. אחותי הגדולה חנה, חלתה ב'טיפוס' והיה לה 40 מעלות חום, ולכן נשארנו כשסבא וסבתא המשיכו בדרך. כעבור מספר ימים עלינו על רפסודה אך בגלל מחלת אחותי ירדנו בעיירה Asino. אחותי אושפזה בבית חולים וכשאמא הלכה לחפשה אמרו לה שתחפש בחדר המתים. אמא מצאה אותה בחיים.

שהינו שם כשנתיים וחצי. אבא עבד בכריתת עצים במשך 12 שעות ביום. אנחנו קיבלנו 200 גר' לחם ליום ומי שהיה 'פועל' קיבל 300 ג' ליום. במקום הזה מתו הרבה יהודים מרעב. אמא הצליחה להשיג אוכל אצל הכפריים. אמא הכינה לאבא שתי פרוסות לחם לעבודה ותלתה אותם בחוט לתקרה בגלל העכברים. אני זוכר שפעם אחת התעוררתי באמצע הלילה, הייתי מאוד רעב ואכלתי את הלחם. אבא צם באותו יום.

אחרי שנתיים וחצי הרוסים הרשו ליהודים לעזוב את המקום. העמידו לנו רכבות ורוב היהודים נסעו לאוזבקיסטן בסמיכות לפרס, כשרצונם היה להגיע לארץ ישראל. אותנו הורידו ב'קולחוז' Kyrgyzstan. הורי עבדו בקטיף כותנה, הם לא קטפו את המינימום הנדרש ולכן לא קיבלנו אוכל, שם ממש רעבנו ללחם. שם גם אמא חלתה בטיפוס ואבא לקח אותה על כתפיו לבית חולים ושם היא הבריאה. היא החביאה אוכל עבורנו, אך האוכל היה נגוע בטיפוס וזרקנו אותו.

כשהייתי בן 9-8 שנים, הייתי קופץ על רכבות שהובילו פחם תוך כדי נסיעה וזורק למטה פחמים ולאחר מכן מוכר אותם לכפריים כדי שאזכה בצלחת מרק. את המרק חלקנו בין המשפחה. נודע לנו שסבא וסבתא נמצאים ב Ata Alma שב- Kazakhstan. סבא כתב לנו ששם יש אוכל והוא שלח לנו בדואר ויזה כדי שנוכל לנסוע אליהם. היינו זקוקים לכרטיסי נסיעה. אבא שבר את גשר הזהב של שיניו כדי לשחד את הפקיד שמוכר כרטיסים.

הגענו עד ל- TASHKENT, שם הורידו אותנו כי לא היה כסף להמשך הנסיעה. גרנו בחדר מדרגות שישה נפשות. אבא דיבר עם מנהל הרכבת שהבטיח לאבא שאם הוא ינקה את כל הרחובות מסביב לרכבת משך שבוע ימים, הוא ידאג שנוכל לנסוע הלאה. בסיום השבוע כולנו הגענו, אך המנהל לא היה ואבא פרץ בבכי. בסופו של דבר המנהל הגיע ונסענו. הגענו לסבא וסבתא וכל יהודי הכפר קבלו אותנו. יהודי אחד נתן לאחותי הקטנה פרוסת לחם והיא לקחה ממנה ביס ואת היתר שמה בכיס. היהודי שאל אותה למה, היא ענתה כדי שיהיה לי לאכול בלילה. שם שהינו עד סוף המלחמה.

כשסבא היה בחיים הוא היה מספר לי סיפורים מהתנ"ך. סבא שמע את הידיעות על השואה ומרוב צער הוא נפטר, גם סבתא נפטרה שם. זכור לי שפעם הגיעו קציני צבא רוסיים לסבא, כיסו לו את העיניים ונסעו איתו. הוא חזר אחרי הרבה זמן וסיפר לנו שכאשר הורידו לו את הכיסוי הוא ראה שלושה תינוקות שהיה עליו למול. כך עשה ואז שוב כיסו את העיניים והחזירו אותו הביתה. ב- Alma Ata בקזחסטן הלכתי לבית ספר, היה עלי ללמוד גם בשבת. כשנעדרתי בשבת המורה הגיעה אלינו לבקר. לבסוף היא הסכימה שאגיע לבית ספר, אך לא אצטרך לכתוב בשבת.

במרץ 1946 חזרנו לפולין, אך לא לעיירה שממנה יצאנו, אלא לעיר רייכנבך ב'שלזיה תחתית'. לאחר המלחמה חצי פולין הייתה תחת שלטון רוסיה, וחצי בצד המערב. אנו חיינו בצד המערב. אבא עבד כנציג "פועלי אגודת ישראל" ובארגון הבריחו יהודים דרך צ'כיה לגרמניה ומשם לישראל. כמו כן, הוא ועוד שני חברים היו מוציאים ילדים יהודיים מהמיסיון ומכנסיות ושניים מהם הגיעו איתנו לארץ ישראל.

בינתיים, ממשלת פולין הפכה לקומוניסטית והחלו לאסור את הפעילים. אבא קיבל ויזות לנסוע מוורשה לפריז וכך הגענו לפריז ביום שישי. ירדנו מהמלון לחפש בית כנסת והגענו לבית כנסת רפורמי. הרב היה ניצול שואה ועבד שם כרב עבור פרנסה. בליל שבת הם ניגנו באורגן. בפריז הוכנסתי למוסד ליד 'ורסייל' ושם התחלתי ללמוד אידישקייט.

"למדתי בישיבה כשנתיים ואז התגייסתי כי משפחתי התקשתה להתפרנס. הרב כהנמן ראש הישיבה ניסה לשכנע אותי להישאר בישיבה, אך אמרתי לו שאחרי כל מה שעברתי אין סכנה שאתקלקל בצבא"

בסוף 1948, עלינו ארצה באוניית Panyork, הגענו לחיפה ושם ריססו אותנו ב DDT ומשם הועברנו לבית העולים בעתלית. לאבא הייתה דודה אלמנה בתל אביב, הייתה לה חנות. אבא עבד איתה בחנות, אח"כ קנה דירה מרכוש נטוש ביפו ליד 'חסן בק'. אני נרשמתי לישיבת הישוב החדש בתל אביב. שם למדו גמרא ובערב לימודי חול לבגרות. סיימתי שם ועברתי ללמוד בישיבת פוניבז'.

למדתי בישיבה כשנתיים ואז התגייסתי כי משפחתי התקשתה להתפרנס. "הרב כהנמן" ראש הישיבה ניסה לשכנע אותי להישאר בישיבה, אך אמרתי לו שאחרי כל מה שעברתי אין סכנה שאתקלקל בצבא. הוא תפס אותי בידיו ואמר "שתלווה אותך ברכת כהן", בצבא הייתי בגבעתי. היינו רק חיילים דתיים בודדים. "הרב גורן" ביקר אצלנו ושלח אותי לקורס 'סמלי דת' כדי שאחזור להיות אחראי על ענייני הדת בגדוד.

כעבור חצי שנה נשלחתי לקורס קצינים וסיימתי בהצטיינות. חתמתי קבע, והייתי קצין דת בבה"ד 4. השתחררתי והתחתנתי עם "בינה מוריאל". נולדו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת. אשתי למדה בבר אילן ואני למדתי באוניברסיטת תל אביב. עבדתי בהוראה וסיימתי תואר ראשון ותואר שני בתלמוד. כעבור שמונה שנים מוניתי למנהל בית ספר תלפיות ובהמשך הייתי מנהל אמי"ת ת"א עד לשנת 1990, אז מוניתי על ידי מנכ"ל רשת אמי"ת כמפקח על הוראת התנ"ך ותורה שבע"פ של רשת אמי"ת בכל הארץ. (המשכתי לעבוד שם עד שנת 2014).

בשנת 1972 התאלמנתי. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויסתי ומיד שוחררתי על מנת שאוכל לטפל בילדי. בסוף 1973 התחתנתי עם "נעמי מגדל" (איינשטיין). חודש אחרי נישואי גויסתי למשך חצי שנה. לאשתי היו שני ילדים משלה והיא נשארה עם חמשת הילדים הקטנים לבדה והיא הצליחה בגדול! למרות כל מה שעברנו אני הורי ואחי, נשארנו בחיים. עלינו לארץ ישראל והורי זכו לאריכות ימים ורוב נחת. ראוי לציין, שכל הילדים שומרי תורה ומצוות ובעלי השכלה גבוהה. לאחר פטירתה הפתאומית של אשתי נעמי, עברתי בשנת 2015 לגור ברמת תמיר. אני מרוצה מצעד זה שעשיתי.

מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים